תולדות רבינו

ואלה תולדות

מרן הגאון רבינו עזריה בסיס זצוק”ל נולד בעיר רדאע שבתימן, עיר של חכמים ושל סופרים, ביום ט’ לחודש סיון שנת ה’תש”ה, לאביו הגדול מרן הגאון רבינו יחיא זצ”ל, שהיה מגדולי רבני העיר ודייניה. בהיותו כבן חמש שנים עלתה משפחתו לארץ ישראל, בעלייה הגדולה של עדת תימן המפוארה, והתיישבה במעברת העולים ראש העין.

עם הגעתם ארצה, כאשר ראה אביו רבינו יחיא זצ”ל את הנזקים הרוחניים שאירעו ליהודי תימן על ידי השלטונות, נלחם ברוב עוז יחד עם זקני העדה, כדי להנחיל דעה לכלל הציבור ולהורות להם את דרכי המאבק להצלת ילדיהם.

את ראשית חינוכו בארץ ישראל, קיבל רבינו עזריה זצ”ל במוסדות החינוך החרדיים, שהוקמו במעברת העולים, על ידי הפעילים ובשיתוף רבני העדה. אולם, כשראה אביו רבינו יחיא זצ”ל את הקשיים והסכנות הרוחניות שארבו לצעירי הצאן בראש העין, לקח את בנו רבינו עזריה זצ”ל כשהוא עטוף בטלית, נסע עמו לעיר בני ברק, נכנס אל הרה”ג רבי יהושע שקלאר זצ”ל, שהיה פעיל בארגוני ההצלה משמד רוחני, והוא הכניסוֹ לתלמוד תורה ‘נחלת ראובן’ שבעיר פתח תקוה, שם למד מכיתה ה’ ואילך.

גם בילדותו, בעוד חבריו היו עוסקים במשחקיהם, היה הילד עזריה צמוד למורו ורבו, אביו הגדול. מלבד זאת, קודם לכתו לתלמוד התורה, היה משנן עם אביו פרקי תנ”ך, אחרי כן פרק במשנה, ולאחר מכן למד בעל פה את סדרי התפילה.

כיון שהילד הגיע לתלמוד התורה רק בסביבות השעה עשר, תמה המורה לפשר האיחור, והילד השיב כי למד כבר מהבוקר עם אביו. אך הדבר כמובן לא מצא חן בעיני ההנהלה, ורבינו יחיא זצ”ל נתבקש שהדבר לא יישנה. אולם, רבינו יחיא זצ”ל השיב כי מצות תלמוד תורה של הבן מוטלת על האב, ועל כן הוא מלמדו. מה שיוסיפו בתלמוד התורה – מוטב, אך עיקר הלימוד הוא אצלו!

מסירות נפש לתורה

לאחר סיום לימודיו בתלמוד התורה, עבר הנער לישיבת פוניבז’ לצעירים שבעיר בני ברק, שם זכה לקבל תורה מפי רבותיו, ביניהם ראשי הישיבה, מרנן ורבנן הגרמ”י ליפקוביץ זצ”ל והגראי”ל שטיינמן זצ”ל. בשנות פריחתו התורנית בישיבה לצעירים, התקרב מאד לראשי הישיבה. לאחר מכן המשיך את לימודיו בישיבת פוניבז’ הגדולה, שם הסתופף בצלו של מרן ראש הישיבה הגרי”ש כהנמן זצ”ל, וזכה לקבל תורה מפי רבותיו, ביניהם מרנן ורבנן הגרא”מ שך זצ”ל, הגר”ש רוזובסקי זצ”ל ועוד מגדולי הדור באותן שנים.

רבינו זצוק”ל התגלה כשקדן ומתמיד עצום, ושקידתו והתמדתו בלימוד התורה היו לשם דבר, וזאת לצד מידותיו הנאצלות, כשיראתו קודמת לחכמתו. הוא שקד על תלמודו בסדרים ובהפסקות, ולא נתן לנפשו מנוחה, עד שהיה בקי במסכתות שלימות בעל פה. בשל כך זכה לקרבתו הגדולה של מרן ראש הישיבה הגרא”מ שך זצ”ל, שקירבוֹ וחיבבוֹ מאוד. גם שנים רבות אחרי לימודו בישיבה, המשיך רבינו זצ”ל להיוועץ עם רבו הגרא”מ שך, אודות דרכי הנהגת הרבנות ומאבקיו למען התורה.

הסמכתו לרבנות

בהכוונתו ובעידודו של מרן ראש הישיבה הגרי”ש כהנמן זצ”ל, בעודו תלמיד בישיבת פוניבז’, בגיל תשע עשרה, קיבל רבינו זצ”ל הסמכה להוראה, לאחר שעמד ונבחן אצל גדולי הדור. הרבנים שבחנוהו התפעלו מידיעותיו הרבות, מבקיאותו הרבה ומעיונו הישר. בתשובותיו לשאלות הרבנים, היה מצטט את לשונות הרמב”ם, השולחן ערוך וגדולי הפוסקים, כאילו הספרים פתוחים לפניו.

כאשר הלך להיבחן אצל אחד הרבנים, והשיב על כל שאלותיו בציטוטים מדוייקים מדברי השולחן ערוך ונושאי כליו, הורה לו הרב הבוחן להסביר את הדברים, ולא רק לקראם בעל פה. רבינו נשמע להוראתו, ואז נוכח הרב הבוחן לדעת כי ידיעתו העמוקה אינה נופלת משליטתו בלשון הכתוב.

איש על העדה

בעודו אברך צעיר, בשנת תשל”ד, התמנה לרב שכונה בראש העין, כשהוא מרחיב אט אט את תחומי השפעתו על צעירים ומבוגרים כאחד, שקיבלו אותו כרב ומורה דרך רוחני. בשנת ה’תשמ”ח התמנה לרב היישוב בית דגן, שם הרביץ תורה ופעל רבות לביצור הדת.

לאחר פטירת רבה הותיק של ראש העין, הגאון רבי דוד חגּבי זצ”ל, עלה רבינו זצ”ל לכהן פאר כרבה של העיר, ביום ו’ אייר ה’תשנ”ג. הנהיג את רבנותו בעוז והדר, יותר מחצי יובל שנים, עד הסתלקותו. בכל שנות רבנותו, פעל רבות בכל תחומי הדת, ובכללם הרבצת תורה, קירוב רחוקים והשכנת שלום בין איש לרעהו ובין איש לאשתו.

כאשר נכנס רבינו זצ”ל לתפקידו, ראה את המצב הפרוץ ששרר בתחום הכשרות בעיר. העוסקים במלאכת השחיטה, לא היטו אוזן לדברי חכמים. במסירות רבה הקים מערכת כשרות חדשה והעמידה על תילה, כפי שיעץ לו הגאון רבי צבי מרקוביץ זצ”ל, רבה של רמת גן. ואכן, זכה רבינו זצ”ל ומערכת הכשרות שהקים, הינה אחת ממערכות הכשרות הטובות ביותר בארץ.

מלבד היותו מנהיג נערץ לקהל עדתו בעירו, הרביץ רבינו זצ”ל תורה לאלפים ולרבבות. היה מכתת רגליו למקומות רבים, ובנועם לשונו לימד את העם דעת חכמה ודרכי התורה, ורבים השיב מעוון. היה מגדולי מוסרי המסורת הנאמנה ומעתיקי השמועה, בפרט בקרב יהדות תימן. במשך השנים הצטרפו לשומעי לקחו גם מבני כלל העדות והחוגים, כשרבים היו משתתפים בשיעוריו ומשחרים לפתחו. העמיד תלמידים הרבה, ביניהם תלמידי חכמים מפורסמים, מחברי ספרים, ראשי כוללים ועוד.

בדרשותיו לציבור, בכל הזדמנות, היה רבינו זצ”ל מעורר ראשית על שליחת הצאצאים לחינוך תורני, מעודד את בני הישיבות תושבי העיר ומרבה לשבחם ולכבדם. בפרט שיבח את אלו שהמשיכו לשקוד על תלמודם בהיכלי הכוללים, אותם רומם עד מאד ותמך בהם בדרכים שונות. כמו כן היה מעורר את הציבור להתחזק בכל ענייני קיום התורה והמצוות, ובפרט שמירת השבת, הצניעות וטהרת בית ישראל.

למרות טרדותיו המרובות בהנהגת הציבור, התמיד רבינו זצ”ל ושקד על התורה הקדושה. עמלו בתורה היה עצום וללא לאות, ומעולם לא ראוהו יושב בטל.

לוחם מלחמת הקודש

בתוקף תפקידו כרבה של העיר, לחם רבינו זצ”ל את מלחמתה של תורה במסירות נפש, כשהוא עומד על משמר קדושת השבת והצניעות. בפרט הוצרך לעמוד על המשמר בשנים האחרונות, עם התרחבותה של העיר, אשר כתוצאה מכך חל שינוי בצביונה הרוחני, שהיה עד אז לסמל ומופת, כעיר בה נשמרה שבת קדשנו במרחב הציבורי.

בשנת תשע”ב, כאשר היו שניסו לחלל מערות קבורה קדומות, שהתגלו בחפירות שנעשו על הר באזור ראש העין, פרסם רבינו זצ”ל ברבים דעת תורה נחרצת, כי אסור לגעת אפילו בקצה ההר. הוא אף עמד בראש אסיפה דחופה שהתקיימה במעונו, ובה השתפו גדולי תלמידי החכמים. רבינו זצ”ל אף טרח לבקר במקום החפירות, למרות שהדבר עלה לו בקושי רב, שכן הוצרך לטפס במאמצים על הר תלול ומלא קוצים, וזאת כדי לברר את הדבר כשמלה, והכל כדי למנוע חילול הקודש.

אולם את כל פעולותיו עשה רבינו זצ”ל בחן, בדרכי נועם ובדרכים הנסתרות מן העין, וכך הושגו מטרותיו למען שמירת הקדושה והטהרה במלואן, מבלי לחרחר ריב ומדון ולהבעיר את אש המחלוקת, אלא תוך שמירת השלום והאחוה בעיר.

תל תלפיות

עוד בזמן לימודיו בישיבת פוניבז’, נודע רבינו זצ”ל כעילוי גדול ובעל מעלה, ורבים היו שוטחים לפניו את ספקותיהם בהלכה ובלימוד. כבר אז שלט בכל חלקי המשנה והתלמוד ובארבעת חלקי השולחן ערוך. בימי חליו, לשאלת אחד מבני משפחתו, שח רבינו זצ”ל כלאחר יד, כי את ששה סדרי משנה למד במשך כל ימי חייו, יותר משלוש מאות פעם!

משחר נעוריו נהג רבינו זצ”ל להסתופף בין תלמידי חכמים וזקני תורה, שעלו ארצה מכל מחוזות תימן, תוך שהוא לומד את מנהגי הקהילות השונות בתימן, וחוקר מה מקורו של כל מנהג. הדבר הקנה לו בקיאות עצומה בכל מנהגי יהודי תימן ומסורותיהם, למחוזותיהם השונים, וכך נעשה יחיד ומיוחד בתחום זה. וכבר בצעירותו נשא ונתן בהלכה בחליפת מכתבים עם גדולי הדור באותם ימים, כשהוא עומד על משמר מנהגי תימן.

עם השנים, נעשה רבינו זצ”ל תל פיות שהכל פונים אליו. רבים מכל רחבי תבל, ואפילו תלמידי חכמים וגדולי תורה, היו מציעים בפניו את שאלותיהם וספיקותיהם בהלכה, במנהג או בהנהגה, בכתב ובעל פה, כשהם יודעים שישיב להם תשובה מנומקת ומבוארת. לכל שואל, קטן כגדול, היה משיב דבר ה’ זו הלכה, דבר דבור על אפניו, בנעימות מיוחדת ובשפה ברורה. בתשובותיו עמד על קיום ההלכה ללא שינוי ותמורה, ועל שימור מורשת יהודי תימן ומנהגיהם, בבחינת ‘ואל תיטוש תורת אמך’.

ידידו ורעו, הגאון רבי שלמה קורח זצ”ל, רבה של העיר בני ברק, העיד כי זכרונו של רבינו זצ”ל היה כה עצום, עד שכל דבר שראה – מיד נחקק במוחו והיה זוכרו לעד. ‘כמה פעמים’, תיאר רבי שלמה, ‘כשהייתי צריך לדעת מקור מסויים בש”ס או בפוסקים – צלצלתי לידידי הגאון רבי עזריה, וכלאחר יד היה מציין לי מיד את המקור’.

שו”ת בית העזרי

את אלפי תשובותיו בהלכה, אשר השיב לשואליו הרבים, סירב רבינו זצ”ל בתוקף להוציא לאור עולם, מרוב צניעותו וענוותנותו. הוא הסביר לפי תומו, כי יש ספרי הלכה רבים, ודיינו שנלמד בספרים המצויים. לתלמידיו הרבים היה אומר: ‘עליכם ללמוד ש”ס ופוסקים’! כמו כן היה ירא להוציא לאור את תשובותיו, מחשש שמא תתערב בכך חלילה מחשבת פסול, לגדל את שמו. רק בשנותיו האחרונות, לאחר הפצרות רבות מצד תלמידיו ומבקשי תורתו הרבים, הסכים רבינו זצ”ל להוציא לאור את תשובותיו, וזאת אך ורק למען הרבות כבוד שמים, להגדיל תורה ולהאדירה ולזכות את הרבים, בפרט בביאור מנהגי תימן, לבל ישתכחו. ואכן, בחייו זכה להוציא לאור שלושה חלקים מספרו הגדול שו”ת ‘בית העזרי’, אשר התקבלו בברכה אצל כל שוחרי התורה ועולם הרבנות. לאחר הסתלקותו יצא לאור החלק הרביעי, ועוד היד נטויה להוציא לאור בעז”ה כרכים נוספים מיתר תשובותיו וכתביו הרבים.

כיון שחלק מן השואלים הם גדולי תורה, הורה רבינו זצ”ל לעורכי הספר, כי כאשר השואל הוא גדול בתורה, באופן שעלולה להיות לו חלישות הדעת כשיתפרסם ברבים שהוצרך לשאול את רבינו זצ”ל, יש להשמיט את שמו, או להדפיסו בראשי תיבות.

כמו כן, הוראות ופסקי הלכה רבים מתורתו של רבינו זצ”ל, פורסמו בחוברות ‘מעתיק השמועה’, בהן מסודרים דינים והלכות על פי מנהגי תימן, כפי הוראותיו.

עניו מכל האדם

כל ימיו הגה רבינו זצ”ל בתורה הקדושה, בצניעות מיוחדת ובענוה יתירה. בהליכותיו והנהגותיו, היה סמל לענוה ויראת שמים. ביטל את עצמו בפני כל אדם, אפילו הקטנים ממנו. לא הראה גינוני כבוד, והיה בורח מן הכבוד ומתרחק מן הפרסום בתכלית הריחוק. אך מאידך גיסא, לחם את מלחמתה של תורה בעוז ובמסירות נפש, ועמד בתוקף על משמר קדושת השבת, הצניעות והכשרות.

אחרית ימיו

בחדשים האחרונים לחייו, חלה רבינו זצ”ל חולי קשה. קיבל את ייסוריו ומכאוביו באהבה, והצדיק עליו דין שמים. רופאיו ואנשי הסיעוד שטיפלו בו, הביעו את התפעלותם מדרך קבלת ייסוריו, ובפרט ממידותיו הנאצלות, כשהוא מודה לכל מי שטיפל בו וסייע לו. בני ביתו ומקורביו סיפרו כיצד בימי חליו לא ידעו כמעט ממכאוביו הקשים, שכן הוא השתדל שלא להראות כאב, וזאת כדי שלא להכביד על קרוביו שטיפלו בו במסירות.

ביום כ”ד טבת ה’תשע”ט, כבה הנר המערבי. רבינו זצ”ל הסתלק לגנזי מרומים, כשבני משפחתו וצאצאיו סובבים את מיטתו וקוראים את כל הסדר הנאמר בשעה זו. מעשה נפלא אירע בשעה נשגבה זו. כאשר סיימו הסובבים לקרוא את כל הסדר וחזרו לקרוא את הפסוק ‘שמע ישראל’, כאשר הגיעו לתיבת ‘אחד’, יצאה נשמתו בטהרה. כבן שבעים וחמש שנה היה במותו.

בצוואתו ביקש שנשים לא תשתתפנה בלויה, כפי מנהג תימן. במסע הלוויה שטרם נראה כמותו בעיר ראש העין, השתתפו למעלה מרבבת אנשים, בראשות מרנן ורבנן גדולי ישראל שליט”א, תלמידי חכמים ובני תורה, תושבי העיר וכלל מעריציו ושומעי לקחו הרבים הי”ו, שקוננו מרה על ארון הקודש שנשבה.

צוואתו

לק”י, מרחשון תשע”ט.

איגרת ברכה לתושבי ראש העין ת”ו

שלמכון יסגא לעלמין מן קדם עתיק יומין.

ראשית, אודה ה’ בפי ובתוך רבים אהללנו, שזיכני ברחמיו וחסדיו לכהן כרב ראשי בראש העין ת”ו. והשתדלתי לעמוד על המשמר בענייני הצביון הדתי. הן בענייני הכשרות, שתהילה לשם יתברך זכינו לכשרות נפלאה, בצוות של משגיחי כשרות יראי שמים, ובראשם הרה”ג רונן לגמי שליט”א. הן בתחום העירוב, שהוקפה העיר כולה, כולל השכונות החדשות פסגות אפק וכו’. והן בעניין המקואות, שנעשו ברוב פאר ובפיקוח הלכתי. גם השתדלתי לעמוד בדרכי נועם על כל פרצה בחומות הדת, ותהילה לשם יתברך ראינו סייעתא דשמיא, כמו מדי השעון הדיגיטלים, שיהיו בכשרות הבד”ץ. וכן כמה וכמה עניינים שצצו, ותהילה לשם יתברך שבאו על פתרונם בדרכי נועם. ובודאי שאני תולה הצלחות אלו בזכות הציבור, וכמו שאמרו במסכת אבות שזכות אבותם של הציבור מסייעתן.

הנה כי כן, עם פרישתי מתפקידי, הנני מברך את כל תושבי ראש העין, שיזכו לכל מילי דמיטב, בשפע ברכה והצלחה, ויראו נחת של תורה מכל יוצאי חלציהם, כה יתן ה’ וכה יוסיף.

ובהזדמנות זו, הנני קורא לעסקנים להשתדל בדרישתי החוזרת ונשנית, למנות רבני שכונות ורבני קהלות לכל שכונה ושכונה, ותהילה לשם יתברך יש הרבה רבנים במקום שהוסמכו לכך. וכן לעמוד על המשמר לבל יפתחו עסקים בשבת או תחבורה ציבורית. וזכות השבת תעמוד על העומדים על המשמר, ויזכו לנחלה בלי מצרים.

ומשאלתי האחרונה אם אפשר, ובעיני ה’ יוכשר, ובעיני כלל הציבור יישר, למנות את בני הגאון רבי יחיאל ברוך שליט”א כרב ראשי בראש העין, למלא מקומי, כי ראוי והגון הוא, וידיו רב לו בפסקים ובמנהגי הקהלות. וכבר מן שמיא זכוהו לזכות את הרבים בהוצאת ספרי שו”ת בית העזרי, ופרי עמלו שמזכה את הרבים ללמוד כל יום בחוברות מעתיק השמועה. והן אמת כי תהילה לשם יתברך יש הרבה תלמידי חכמים ראויים למשרה זו, מכל מקום תמכתי יתדותי על הרמב”ם בפרק א’ מהלכות מלכים, דאפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים, כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת. והעלה דבריו להלכה הרמ”א ביורה דעה סימן רמ”ה סעיף כ”ב, עיין שם. בטוחני שינהל את העיר בשובה ונחת על מי מנוחות, אכי”ר.

ואסיים בברכה לכל התושבים, בברכה והצלחה ברוחניות ובגשמיות

מנאי אוהבכם בכל לב ונפש

הצב”י עזריה בהגה”צ יחיא בסיס

גילוי אליהו

רבינו זצוק”ל הינו מיחידי סגולה שזכו לגילוי אליהו. היה זה בשנת תשנ”ד באחד מימי ששי בתקופת הקיץ, רבינו זצוק”ל הלך עם בנו הרב יחיאל באחד מרחובות ראשון לציון, כשלפתע ניגש אליו יהודי זקן הלבוש בצורה מוזרה, והחל לדבר עמו. השיחה התארכה כעשר דקות, ואחריה שאל רבינו את בנו אם הוא ראה את האיש אתו הוא שוחח. הבן השיב בחיוב, ואז רבינו בהתרגשות אמר לו שהיה זה אליהו הנביא. הבן מיד הסתובב אחורה לראות את הזקן שוב, אך הזקן נעלם כלא היה. רבינו ביקש מבנו שלא ידבר על זה יותר. בנו הרב יחיאל סיפר, כי בשנת תשע”ח, כשנה לפני הסתלקותו, שאל את רבינו בשעת רצון, אם זכה פעם לגילוי אליהו. רבינו השיב לו בתמיהה, ‘מַא לַךּ, היינו ביחד, ואמרתי לך לא לדבר על זה’. וכך חתם את הדברים.

סיפורי מופת

סיפורי מופת רבים נכרכו סביב רבינו עוד בחייו. ידוע שכל מי שסבל מאיזה חולי והיה מגיע אל רבינו, רבינו היה נותן לו מים מ’גביע הנהרות’, והיו רואים ישועות.

שאלוהו פעם מה הסוד בכך? והוא השיב בפשטות: היה פעם רב שבכל עת שהייתה איזו יולדת שרויה בסכנה,  היה הרב לוקח חתיכת לחם מתחת לסטנדר עליו למד, ומצווה להביא ליולדת. ותוך דקות ספורות היתה יולדת לחיים טובים. באחד הימים יולדת היתה שרויה בסכנת חיים, ובאו במהירות לבית הרב, אולם באותה שעה לא היה הרב בביתו. מה עשו תלמידיו, לקחו משם חתיכת לחם ונתנו ליולדת, אך למרבה הצער לא הועיל, ושבקה חיים. ניגשו הללו אל הרב בשאלה, הרי הבאנו לה מהלחם כמו שהרב נוהג. חייך בצער ואמר: וכי חשבתם שהלחם מרפא? זה אני שמרבה בתפילה ובתחנונים ומלביש זאת בצורת נתינת לחם… אף אני, סיים רבינו בענוות חן ואמר: מרבה אני בתפילה על הזקוק לישועה ונותן לו מים מגביע הנהרות…